ממה עשוי הדמיון?

קלי בוש היא אמנית חזותית ויוצרת סרטונים ומוזיקה באמצעות בינה מלאכותית. היא מגיעה למפגש עם הבינה המלאכותית עם ניסיון בציור מופשט, בקולנוע, באופנה ובעיצוב גרפי, ובכלל זה שנים של עבודת עיצוב עבור IMAX. בעבודותיה היא משלבת דמויות סוריאליסטיות, עולמות דמיוניים, תנועה ומוזיקה. הבינה המלאכותית אינה עבורה תחליף לרקע הזה, אלא דרך להרחיב ולחבר אותו. בהרצאת TED שלה מאפריל 2026, ״כיצד הבינה המלאכותית שחררה את היצירתיות שלי, ולא החליפה אותה״, מספרת בוש שהמרחק בין מה שיכלה לדמיין לבין מה שיכלה ליצור סוף־סוף נסגר.

את הבינה היא מכנה Co-creator: יוצרת־שותפה.

ההרצאה, ולצדה קליפ שפרסמה ומתויג כ״ריקוד אפריקאי״, עומדים במרכז שיחה בין ענבל קול לד״ר איתן אלירם, חברי סטודיו בינה ורוח. קול היא חוקרת אמנות ותרבות חזותית באוניברסיטה העברית בירושלים, ועוסקת בשאלות של דימוי, ייצוג והקשר תרבותי. אלירם, ד״ר במדעי הרוח, חוקר מדיה חדשה, יזם, משקיע הון סיכון ומוביל חדשנות העוסק במפגש שבין טכנולוגיה, יצירתיות והתפתחות אנושית. הרקע המקצועי של השניים מעצב גם את נקודות המבט השונות שהם מביאים לשיחה. אלירם מתרגש מן העבודות ורואה בהן אפשרות לשותפות יצירתית מסוג חדש. קול מסוקרנת מן האפשרויות, אך מתקשה להתחבר לחלק מן התוצרים. ההבדלים ביניהם מאפשרים לבחון גם את ההבטחה וגם את השאלות שהיצירות משאירות פתוחות. ובעיקר, הם מזמינים לחשוב לא רק על מה שנולד במפגש בין האמנית לבינה, אלא גם על החומרים שמהם היצירה נבנית ועל האופן שבו היא פוגשת את הצופה.

ההתחדשות של האמנית אינה בהכרח החוויה של הצופה

אלירם מזהה אצל בוש חיוּת שהוא מתחבר אליה באופן אישי. כאדם בשלב בשל של חייו, מרגשת אותו האפשרות שניסיון שנצבר במשך שנים יקבל פתאום ביטוי חדש. אופנה, קולנוע ועיצוב אינם נשארים פרקים נפרדים בביוגרפיה שלה. הם נפגשים עם מוזיקה ותנועה, ומאפשרים לה לעשות דברים שלא עשתה קודם. ההתפעלות שלו אינה נעצרת בסיפור האישי. גם העבודות נוגעות בו. הוא מוצא בחיבור בין הדמויות, התלבושות, המקצב והתנועה רגש, יופי ושמחת חיים. לדעתו בעיניו, יש כאן אפשרות גם למודל של מופת אסתטי ראשוני של יצירה משותפת עם בינה מלאכותית וגם נקודת מפגש בין אדם לאינטליגנציה הטכנולוגית שיצר שבדרכה משנה את חייו.

קול מפרידה בין שתי החוויות. האפשרות לתת צורה לפנטזיה מושכת אותה, אבל חלק מן הדימויים דווקא יוצרים אצלה ריחוק. היא אינה מבקשת שהאמנות תחקה את המציאות. עולמות דמיוניים יכולים לגעת בה מאוד. השאלה שלה היא מה, מעבר להתפעלות מן היכולת הטכנולוגית, מחבר אותה לעבודה מסוימת.

זה ההבדל הראשון ביניהם: אלירם חווה את ההתחדשות של בוש גם דרך יצירותיה. קול יכולה להעריך את ההתחדשות באינטראקציה ובתהליך העבודה של בוש מבלי להתפעל מכל מה שנוצר בעקבותיה. סיפור מרגש על יצירה אינו מבטיח שהיצירה עצמה תרגש.

אבל ההבדל הזה אינו רק עניין של טעם אמנותי. הוא מפנה את המבט לשתי שאלות משלימות: מה מתרחש בתהליך היצירה, ומה קורה לדימויים שנוצרים כאשר הם יוצאים מן העולם האישי של היוצרת ופוגשים צופים אחרים, הנושאים איתם ידע, זיכרונות ורקע תרבותי משלהם?

נוימן: הבינה כזרז לכוליות חדשה

את ההתחדשות של בוש מציע אלירם להבין בהשראת הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן. נוימן תיאר באמצעות המושג צנטרוברסיה (Centroversion) מגמה של התהוות והגשמה עצמית, וקשר את ביטויה במחצית השנייה של החיים לתהליך האינדיווידואציה. לצורך השיחה כאן, הדגש הוא על האפשרות שחלקים שונים של הנפש והחיים ישתלבו בתוך כוליות רחבה יותר.

אלירם מציע שהבינה מילאה אצל בוש תפקיד קטליטי: היא הייתה זרז למפגש בין כישורים, זיכרונות, משאלות ורגישויות, ואפשרה להם להתחבר באופן שלא היה זמין קודם. לא רק לחבר מוזיקה לאופנה, אלא לחבר מחדש בין חלקים של האדם שעוסק בהן. זו פרשנות שהוא מציע לחווייתה, לא אבחון פסיכולוגי שלה. הבינה גם אינה יוצאת מן התמונה אחרי שהפעילה את התהליך. היא ממשיכה להשתתף בו. בוש מספרת שאימצה את המוזרות שהופיעה בתוצרים עד שנעשתה לסגנונה. כלומר, היא לא רק קיבלה את מה שביקשה; היא פגשה אפשרויות ששינו את מה שרצתה ליצור. בתוך הכוליות היצירתית החדשה יש מקום גם ליחסים עם הבינה כיוצרת־שותפה. לא הכול היה בקלי והמתין לצאת. חלק מן הדבר נולד ביניהן. בקריאה של אלירם, הבינה אינה רק מסייעת לבוש ליצור יצירות חדשות. היא משתתפת בתהליך שבו בוש נעשית יוצרת חדשה. זה גם מה שמרגש אותו באפשרות שהחיבור עם הבינה כיוצרת שותפה, פותח שערי יצירתיות והתלכדות של יכולות נצברות, לאורך חיי האומן, לכדי יצירה חדשה מאגמת וגם חסרת גבולות.

קול מפנה את המבט גם אל החומרים שמהם הדמיון עשוי. הכישורים והזיכרונות אינם המקורות היחידים שלו. נכנסים אליו גם דימויים תרבותיים, ידע, מוסכמות ולעיתים סטריאוטיפים והטעיות. לצד השאלה מה השתנה ביוצרת, היא רוצה להבין מה נכנס ליצירה והאם יש ציפייה מיוצרים לבדוק את הסוגיות האלה.

הדמיון האנושי אינו פועל בחלל ריק, וגם תוצריהן של מערכות בינה מלאכותית אינם נוצרים יש מאין. הם נשענים על דימויים, טקסטים ומקורות ידע קודמים, הנושאים איתם היסטוריות, מסורות ולעיתים גם הטיות. אם המפגש עם AI אכן משנה את הדמיון, חשוב לשאול גם מאילו חומרים הדמיון הזה נבנה.

מה אנחנו רואים ב״ריקוד אפריקאי״?

ההבדל בין המבטים בולט במיוחד סביב הריקוד, המקצב והלבוש. אלירם מתאר התרגשות מן החיבור בין מה שהוא מזהה כתנועה ומקצבים אפריקאיים לבין אסתטיקה של אופנת עילית. הוא מרגיש שהחיבור מצליח להעביר עוצמה גופנית ורגשית, ולא נשאר בגדר הדגמה של יכולות תוכנה.

קול נעצרת דווקא בתווית ״ריקוד אפריקאי״. בפרסום המלווה את הקליפ מספרת בוש שיצרה את דימויי הרקדנים ב־Midjourney, הנפישה אותם באמצעות VEO3 והשתמשה ב־Suno למוזיקה. אבל התיאור הטכני אינו עונה על השאלות התרבותיות שקול מעלה.

אילו מסורות מופיעות כאן? מה הקשר בין התנועות למוזיקה? האם הבגדים והעיטורים קשורים למקורות מסוימים, או שהם אוסף סימנים שצופה מערבי מזהה באופן כללי כ״אפריקאיים״? האם התנועות מבוססות על ריקודים קיימים? אילו הקשרים תרבותיים קיימים בין המקצב, התנועה והלבוש, והאם הם נלקחו בחשבון? קול אינה יודעת כמה מחקר הושקע בעבודה, ואינה מניחה שלא נעשה מחקר. גם אין לה התנגדות עקרונית לערבוב ולהמצאה. מה שמטריד אותה הוא האפשרות שהדימוי ייצור תחושת אותנטיות, והצופה ייחס לו ידע תרבותי שאיננו יודעים עד כמה הוא מבוסס.

ההבחנה הזאת מתחדדת בהשוואה לעבודות אחרות של בוש, שבהן היא בונה עולמות פנטסטיים במובהק: דמויות דמיוניות, מכונות משונות ומרחבים סוריאליסטיים שנראים כאילו נלקחו מתוך חלום. גם כשהדימויים מלוטשים מאוד, ברור לצופה שהוא מתבונן בעולם מומצא. בסרטון על אפריקה, לעומת זאת, הדמויות נראות כמעט אמיתיות, הבגדים מזכירים מסורות קיימות, והריקוד והמוזיקה עשויים לייצר תחושה של אותנטיות. כאן מתעוררת שאלה נוספת: מה אנחנו באמת רואים, ומה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העולם שמיוצג לפנינו?

זו אינה אותה שאלה שאלירם מתחיל ממנה. הוא שואל מה מצליח לגעת בו; היא שואלת מה גורם לדימוי להיראות מוכר ומשכנע. המפגש בין השניים מחדד שאלה חשובה: האם היצירה מקרבת אותנו לעולם שלא הכרנו, או מציגה בצורה מרהיבה את מה שכבר דמיינו עליו?

האם הבינה כבר אומרת משהו שאיננו יודעים לשמוע?

אלירם מבקש לקחת את השיחה צעד נוסף. אולי היצירה עם AI מאפשרת לפגוש צורות של אינטליגנציה שהקטגוריות שלנו עדיין אינן יודעות לתאר. אולי מופיע כאן ביטוי חדש, מעין שפה או לחש שטרם למדנו להקשיב לו. זו מבחינתו השערה לחקירה, לא הוכחה לתודעה במכונה. הוא מבקש שלא להניח מראש שכל מה שמשמעותי ביצירה הגיע מן האדם, ושכל מה שהמערכת תרמה מסתכם בביצוע.

הכינוי ״יוצרת־שותפה״ מחדד עבורו גם חסר בהרצאה: בוש מספרת את סיפור השותפות בקולה בלבד. מה הייתה הבינה אומרת אילו עלתה לבמת TED מיד אחריה? אפשר להזמין ממערכת משוחחת טקסט כזה, אבל יהיה צורך לבחון אותו, ולא לקבל אותו כעדות מוסמכת על המערכות שיצרו את הדימויים והמוזיקה. גם כלפיו נצטרך לשאול מה הוא מסביר, מה הוא מסתיר ועד כמה הוא מושפע מן הבקשה שניתנה לו. ויש אפשרות נוספת: אולי הבינה כבר השתתפה ב״דיבור״ דרך היצירות, ואנחנו מצפים ממנה לנאום כדי להכיר בתרומתה.

קול אינה בטוחה שההכרה בתרומתה של הבינה לתהליך היצירה מחייבת לייחס לה קול או נקודת מבט עצמאיים. מבחינתה, אפשר להכיר בכך שהמערכת מפתחת יכולות חדשות, מציעה אפשרויות בלתי צפויות ומשפיעה על בחירותיו של היוצר, מבלי להכריע בשאלת מעמדה כסובייקט יוצר.

השאלות שלה מציבות לצד ההשערה של אלירם כיוון חקירה נוסף: לפני שמכריזים על שפה חדשה, צריך לברר ממה היא עשויה. מוזרות אינה בהכרח חידוש, וחידוש אינו בהכרח משמעות. מצד אחר, זיהוי המקורות אינו מבטל את האפשרות שנוצר מהם דבר שלא היה קודם.

שתי העמדות אינן מחייבות הכרעה בשאלה מהי הבינה, אך הן מזמינות להתבונן ברצינות במה שהיא משתתפת בו. אפשר לחקור את היחסים החדשים שנוצרים בתהליך היצירה ובו בזמן לשאול אילו מקורות, מוסכמות ובחירות תרבותיות מעצבים אותו.

מדעי הרוח אינם רק ביקורת על היצירה

כאן מתקרבות שתי העמדות, בלי להתאחד. קול רוצה לשלב מחקר וחשיבה ביקורתית בתוך תהליך היצירה. היכרות עם תולדות האמנות, מוזיקה, לבוש, שפות והיסטוריה יכולה לחשוף אפשרויות שלא היו זמינות לדמיון האישי. הידע אינו חייב להגביל את הפנטזיה. הוא יכול להעשיר אותה.

ויש כאן אפשרות נוספת: אותה טכנולוגיה שמאפשרת ליצור את הדימוי יכולה גם לסייע במחקר שעומד מאחוריו. כלי AI יכולים לעזור באיתור מקורות, בחשיפה למסורות ולידע שלא הכרנו, בהשוואה בין הקשרים תרבותיים ובניסוח שאלות חדשות. כמובן, גם את המידע הזה צריך לבדוק ולאמת, והמחקר אינו יכול להסתכם בתשובות שמציעה המערכת. אבל האפשרות לשלב בין מחקר, חשיבה ביקורתית ויצירה באמצעות אותם כלים יכולה לשנות לא רק את הדרך שבה יוצרים, אלא גם את מה שמסוגלים לדמיין מלכתחילה.

אלירם מבקש שמדעי הרוח ישתתפו גם בהבנת השותפות עצמה. לא רק לבדוק אם הדימוי מבוסס או מדויק, אלא לשאול כיצד המפגש משנה את הדמיון ואת האדם היוצר, ומה אפשר ללמוד ממנו על תרומתה של הבינה.

שתי נקודות המבט מציעות תפקיד רחב יותר למדעי הרוח: לא רק לפרש או לבקר את מה שהטכנולוגיה כבר יצרה, אלא להשתתף בחקירת התהליך, במחשבה על המשמעויות של הדימויים ובהרחבת האפשרויות היצירתיות עצמן.

עבור סטודיו בינה ורוח, החיבור בין העמדות מציע דרך עבודה: ליצור, לחקור את מה שהופיע, לבחון את מקורותיו ולחזור ליצירה עם שאלות ואפשרויות חדשות. הבינה אינה רק מפיקה, ואנשי הרוח אינם רק בודקים את התוצאה.

אלירם רוצה להשאיר מקום לדבר שעוד איננו יודעים לזהות. קול מבקשת להתבונן היטב לפני שנותנים לו שם. אולי כך לומדים להקשיב: להיות פתוחים למה שלא ציפינו למצוא, בלי להפסיק לשאול מה אנחנו באמת רואים ושומעים.

בוש מתארת כיצד הבינה המלאכותית צמצמה עבורה את המרחק בין הדמיון לבין האפשרות לממש אותו. אולי המפגש בין מדעי הרוח לבינה מלאכותית מציע הבטחה נוספת: לא רק להפוך את מה שאנחנו מדמיינים למשהו מוחשי, אלא גם להרחיב ולהעשיר את הדמיון עצמו. כך היצירה יכולה להפוך לתהליך מתמשך של גילוי, מחקר וחשיבה ביקורתית, שבו אנחנו לא רק שואלים מה אפשר ליצור, אלא גם ממה עשוי הדמיון שלנו ומה עוד נוכל לגלות באמצעותו.

בהכנת המאמר נעזרנו בבינה מלאכותית (ChatGPT).